גבי אלבז ואח' נ' עו"ד אבירם מי-טל

פסק דין

לפניי בקשת הנתבע לדחיית תביעת התובעים על הסף מחמת התיישנות ומחמת השתק פלוגתא. בשולי התיק, תלויה גם בקשה לפסיקת הוצאות בגין העברת הדיון מבית המשפט בפ"ת לבית משפט זה.

רקע

הנתבע שימש בשנים 1990 עד 2005 כמנהל עיזבון המנוח ניסים אלבז ז"ל (שנפטר ביום 27.11.90) וכבא כוחם של התובעים, שהנם אלמנתו של המנוח וילדיו. לפי צוואת המנוח, עיזבונו עובר לאמו ולאחר פטירתה לילדיו התובעים 2 - 6. אמו של המנוח נפטרה ביום 6.2.99. התובעים עותרים בהליך הנוכחי לחייב את הנתבע להשיב להם סכום של 327,492 ₪, בגין סכום שנאלצו לשלם עבור ארנונה לעיריית פ"ת, בגין נכס (מוסך) שהיה שייך לעיזבון ואשר הנתבע היה אמון על ניהולו.

התובעים טוענים כי הנתבע לא עמד בחובתו לבקש מהעירייה פטור מארנונה בגין הנכס אשר פונה מאחרון שוכריו בסמוך ליום 31.7.99, לא אוכלס עוד מאז ואף מהווה מבנה מסוכן שלא ניתן ואסור לאכלסו. בשל רשלנות זו של הנתבע, התובעים חויבו לשווא בגין ארנונה למן מועד פינוי המוסך על ידי השוכר האחרון, יום 31.7.99 ועד ליום 1.1.04, מועד בו ממנו והלאה פטרה העירייה את הנכס מתשלום ארנונה וזאת בעקבות ביקור אקראי של פקח העירייה בנכס, ביום 29.8.04.

התובעים מוסיפים וטוענים כי העירייה הגישה תביעה כנגד המנוח בגין חוב הארנונה לתקופה 31.7.99 עד 1.1.04. בסופו של דבר, לאחר כישלון בהמצאת התביעה ולאחר שבית המשפט התיר את תיקון שם הנתבע לעיזבון המנוח, כמו גם עיזבון אמו המנוחה, העירייה זנחה את התביעה והיא נמחקה מחוסר מעש (יצוין כי לגרסת הנתבע, שנתמכה באסמכתאות, העירייה הגישה בקשה להפסקת התובענה).

מכל מקום, לאחר מכן, בחודש דצמבר 2005, מונה לבקשת התובעים מנהל עיזבון חדש (עו"ד דוד הורוביץ, המייצגם בתביעה דנא). בשלב זה, משסירבה העירייה לבקשתו של עו"ד הורוביץ להנפיק אישור בדבר העדר חובות ללשכת רישום המקרקעין, ללא תשלום חוב הארנונה בגין השנים 1999 עד 2003, הגיש עו"ד הורוביץ עתירה מנהלית כנגד העירייה, לפטור את הנכס מחוב ארנונה לתקופה 31.7.99 עד 1.1.04. בהתאם להסכם פשרה שהושג בעתירה, שילמו התובעים לעירייה 289,580 ₪ ביום 15.3.10 (במקום סכום גבוה בהרבה, שעליו עמד החוב, כ-523,000 ₪ נכון לשנה לפני כן). התובעים עותרים לחייב את הנתבע בסכום הנ"ל בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 15.3.10 ובסה"כ 327,492 ₪ נכון למועד הגשת התביעה דנא.

תביעת התובעים הוגשה ביום 23.6.13 לבית המשפט השלום בפ"ת. הנתבע הגיש ביום 4.7.13 בקשה להעברת הדיון מחמת חוסר סמכות מקומית. ביום 8.7.13 ובטרם ניתנה החלטה בבקשה להעברת הדיון, הגיש הנתבע בקשה למתן ארכה להגשת כתב הגנה עד שלושים יום לאחר הכרעת בית המשפט בבקה לדחייה על הסף, אשר נטען כי היא מוגשת במקביל לבקשת הארכה. ביום 10.7.13 הגיש הנתבע את הבקשה לדחייה על הסף, הלא היא הבקשה נשוא החלטתי זו.

לאחר מתן הוראות להגשת תגובות ותשובות, בית המשפט השלום בפ"ת נתן ביום 15.7.13 החלטה בבקשה להעברת הדיון וקבע כי יש להעביר את התיק לבית משפט זה, תוך שהוא קובע כי מן הראוי כי בית המשפט הנעבר ידון בבקשת הארכה. בו ביום הגיש הנתבע לבית משפט זה, בקשה לפסיקת הוצאות בגין קבלת בקשתו להעברת הדיון. ביום 16.7.13 קבעתי כי יש מקום למתן הארכה המבוקשת להגשת כתב ההגנה, תוך שהוריתי על הגשת תגובה ותשובה הן ביחס לבקשה לדחייה על הסף והן ביחס לבקשה לפסיקת הוצאות.

תמצית טענות הצדדים

הנתבע טוען כי התביעה התיישנה, בין היתר, משום שלפי גרסת התובעים עצמם, מחדלו החל כבר ביום 31.7.99, עת לא ביקש מהעירייה לפטור את הנכס מארנונה. כמו כן, טוען הנתבע כי הוא סיים את תפקידו כמנהל עיזבון בשנת 2005, מעל שבע שנים לפני מאז הגשת התביעה דנא.

התובעים טוענים כי יש למנות את תקופת ההתיישנות למן המועד שבו נודע להם על קיום חובות ארנונה בשל מחדל הנתבע, שהוא יום 16.11.06, מועד שבו העירייה הגיבה לבקשתו של עו"ד הורוביץ, שוגשה לבית המשפט המחוזי בתיק העיזבון, לחיוב העירייה להמציא דו"ח על רישום מחזיקים בנכס. לפיכך, ומאחר והתביעה הוגשה ביום 23.6.13, לא חלה התיישנות. התובעים מוסיפים וטוענים כי הנתבע החמיץ בכל מקרה את ההזדמנות הראשונה להעלאת טענת ההתיישנות, שכן לא טען אותה במסגרת הבקשה להעברת הדיון.

הנתבע בתשובתו טוען כי ממכתביו של עו"ד הורוביץ עצמו כמו גם מתשובת העירייה למכתביו, עולה כי התובעים ידעו על עילת התביעה כנגד הנתבע עוד קודם לכן וכבר ביום 31.7.05. כמו כן, לפי טענתו, לא היה מקום וצורך להעלות את טענת ההתיישנות במסגרת הבקשה להעברת הדיון.

הנתבע מוסיף וטוען כי יש לדחות את התביעה על הסף בשל השתק פלוגתא. לטענתו, התובעים העלו בדיוק את אותה טענה של רשלנות הנתבע מלבקש פטור מארנונה במסגרת כתב ההגנה שהגישו לתביעת שכר הטרחה שהגיש התובע כנגדם בת.א. 151088/09. לטענתו, טענתם זו נדחתה וגם בערעור שהוגש על ידי התובעים לא השתנה דבר בעניין זה. התובעים מנגד טוענים כי הגם שהעלו את הטענה בכתב ההגנה, לאחר מכן ביקשו במפורש מבית המשפט שלא לדון בה וזאת על רקע כוונתם להגיש תביעה נפרדת בנושא. התובעים מוסיפים כי בית המשפט בתיק הנ"ל לא שם ליבו לטענתם זו, שכן מצא לנכון לאזכר את טענת הרשלנות במסגרת פסק הדין, אולם מנגד בכל מקרה לא הכריע ולא דן לגופה בטענה זו.

דיון

לאחר שעיינתי בתיק ובטענות הצדדים, נחה דעתי כי דין הבקשה לדחות את התביעה על הסף בשל התיישנות להתקבל.

אין ממש בטענה שהנתבע החמיץ את ההזדמנות הראשונה להעלאת טענת ההתיישנות. בבקשה להעברת הדיון, לא העלה הנתבע טענות לגופו של עניין (כך גם בתצהיר התמיכה לבקשתו, שם אמנם תיאר בקצרה את מערכת היחסים שלו עם התובעים ואת תביעת שכר הטרחה שהגיש כנגדם, אולם לא הזכיר ולו במילה את טענותיו כנגד התביעה הנוכחית שהגישו התובעים כנגדו). משכך הדבר, אין לראות בבקשה זו כהזדמנות ראשונה להעלאת טענת ההתיישנות (ראה בעניין זה מקרה זהה ביחס לעובדות הרלוונטיות לעניינינו בע"א (ת"א) 2697/04 גלמן אורלי נ' כהן פיתוח דרעד שותפות מוגבלת ופסקי הדין שאוזכרו שם). בבקשה הבאה שהגיש הנתבע, ביום 8.7.13, למתן ארכה להגשת כתב הגנה, כבר מוזכרת טענת ההתיישנות, כמו גם, כמובן, בבקשתו לדחייה על הסף, נשוא החלטתי זו, שהוגשה ביום 10.7.13.

לגופה של טענת ההתיישנות, יש ממש בטענת הנתבע כי הנטל על התובעים להוכיח שהתביעה לא התיישנה. מסקנה זו נגזרת מהעובדה הבלתי מעוררת, כי לפי גרסת התובעים עצמם, המועד שבו כבר היה מחויב הנתבע להגיש את הבקשה לפטור מארנונה, החל כבר בסוף חודש יולי 1999, עם פינוי המוסך על ידי השוכר האחרון. מאז ועד הגשת התביעה, ביום 23.6.13, כבר חלפו הרבה מעל שבע שנים. משמעות הדבר, כי התביעה התיישנה לכאורה.

במצב זה, לכל היותר, יכולים, אפוא, התובעים להסתמך על סעיף 8 לחוק ההתיישנות,תשי"ח-1958 שקובע כך - "נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה".

דא עקא, הוכח לפניי כי התובעים ידעו את העובדות שמהוות את עילת התובענה כבר לפני יום 23.6.06, היינו יותר משבע שנים לפני הגשת התביעה דנא. עובדה זו אני למד ממכתביו של עו"ד הורוביץ עצמו, ששימש בזמנו כבא כוחם של התובעים ומנהל העיזבון החדש ואשר צורפו לתשובת הנתבע ואשר לא באה כל טענה כנגדם מצד התובעים. מיותר לציין כי ידיעתו של עו"ד הורוביץ כמוהם כידיעת התובעים עצמם, שכן עו"ד הוא שלוח של לקוחו ושלוחו של אדם כמותו.